חוק "הפחתת השימוש בשקיות פלסטיק" עבר בקריאה טרומית

הצעת החוק "הפחתת השימוש בשקיות פלסטיק" שיזמו חברי הכנסת אסטרינה טרטמן (ישראל ביתנו) ודב חנין (חד"ש) עברה בקריאה טרומית במליאת הכנסת. הצעת החוק זכתה לתמיכת הממשלה כשאושרה בוועדת השרים לעניני חקיקה - אישור שיבטיח להצעה תמיכה רחבה בכנסת בהמשך הליך החקיקה. בהצבעה על החוק בקריאה הטרומית תמכו 15 חברי כנסת. המתנגדת היחידה להצעה היתה ח"כ לימור לבנת (ליכוד). יש לציין כי בנובמבר 2006 אישרה הכנסת בקריאה טרומית שתי הצעות חוק המקדמות את השימוש בשקיות נייר במקום פלסטיק אולם הצעות אלה לא זכו לאריכות ימים משום שנייר מהווה מפגע סביבתי לא פחות קשה מפלסטיק.

בהנחה שאכן דרכו של החוק סלולה והוא יאושר במהרה, בקרוב יידרש הציבור לשלם שקל עבור כל שקית קניות מפלסטיק שהוא תולש מהמתקן בקופת המרכול. החוק אינו חל על השקיות השקופות המשמשות לאריזת מוצרי מזון בתפזורת או מוצרי מזון מן החי כמו בשר או דגים.

בתהליך גיבוש הצעת החוק נעזרו חברי הכנסת בנייר עמדה שגובש על ידי עמותת "אדם טבע ודין", שהעריך כי 430 מיליון שקיות פלסטיק נצרכות בישראל מדי חודש ברשתות השיווק. עוד עלה מהמסמך, ש-28 אחוז מנפח הפסולת בישראל מקורו בשקיות הפלסטיק, וכי פסולת זו דורשת שטחי הטמנה יקרים שהולכים ואוזלים.

הצעת החוק, אותה גיבשו חברי הכנסת בשיתוף עמותת "אדם, טבע ודין", שואפת להפחית את הצריכה של שקיות הפלסטיק. המטרה היא להפחית את נפח האשפה הנטמנת במטמנות, את הזיהום שגורמות השקיות לקרקע ולמקורות מים בתהליך ההתפרקות האיטי שלהן, ואת הסיכון שיש בהן לבעלי חיים בטבע, שבולעים אותן ונחנקים.

חנין וטרטמן מציעים כי הכספים שייגבו באופן זה יועברו לקרן לשמירת הניקיון של המשרד להגנת הסביבה, וכך תתורגם רכישת השקיות המזהמות לפעולות המסייעות לאיכות הסביבה. "שקיות הפלסטיק מהוות מפגע סביבתי חמור ביותר. הפלסטיק ממנו עשויות השקיות הוא חומר שאינו מתכלה, אינו מתפרק בטבע ואינו ממוחזר בישראל", כותבים חברי הכנסת בדברי ההסבר להצעה.

מטרה משנית של הצעת החוק היא לעודד את הציבור להעדיף שימוש בסלי קניות או שקיות רב-פעמיות מבד - מוצרים ידידותיים לסביבה, שגם אם יושלכו לאשפה מתכלים במהירות וללא זיהום סביבתי. על-פי ההצעה בתי העסק יחוייבו להציע לקהל הקונים שקיות רב פעמיות אותן ניתן יהיה לרכוש במרכולים. כל אדם בישראל צורך מידי יום בממוצע, כשתי שקיות פלסטיק ברשתות השיווק. שקיות הפלסטיק מהוות מפגע סביבתי חמור ביותר, מאחר שהפלסטיק אינו מתכלה, אינו מתפרק בטבע ואינו ממוחזר בישראל.

רקע:
יובל שלם חלף מאז הוצגו שקיות הפלסטיק הראשונות לאריזת מזון בארצות-הברית. בשנת 1957 הן נחשבו למוצר יעיל וזול אולם בשנת 2007 מידת הנזק שהן גורמות לסביבה הביא מדינות רבות להשקיע תקציבי עתק בצמצום השימוש בהן.

ב-2002 אסרה בנגלדש את השימוש בשקיות ניילון לאחר שהתברר כי הן סותמות את תעלות הביוב במדינה. באירלנד הן נמכרות בתשלום ותוך שנה כמותן פחתה בכ-90%. ממשלות טנזניה, רואנדה, טייוואן וסינגפור שוללות את חלוקתן בחינם ובדרום-אפריקה נדרשים היצרנים להפוך את השקיות לעמידות יותר וע"י כך למשער את צריכתן. דנמרק ואיטליה הטילו עליהן מיסוי עקיף, בריטניה מפעילה תוכניות הסברה המפצירות בציבור להמעיט להשתמש בהן ובישראל - מיליוני שקיות נחטפות מדי יום. באוסטרליה, שם משתמשים במודל אחר, הופחתה כמות השקיות המשווקות כמעט בחצי ומחזור השקיות עומד על 14% מכלל השקיות בשוק. בדלהי, בומביי ובמדינות נוספות בהודו נאסרה לחלוטין חלוקת השקיות בסופר, בעיקר בשל הלכלוך הרב שהן גרמו ובשל סתימת מערכות הניקוז העירוניות בשקיות.

על-פי ההערכות, כשבע מיליון שקיות ניילון מסופקות לצרכנים הישראלים מדי יום, וכשני מיליארד מהן בשנה. תקווה מסוימת מגולמת בהצעת החוק החדשה שמחייבת לגבות מס על כל שקית. תחת הניילון המרשרש, מקווים מנסחי החוק, הישראלים יעברו לשימוש בשקיות רב-פעמיות המיוצרות מפוליפרופילן, חומר פלסטי עמיד וידידותי יחסית לסביבה. בשל משקלן האפסי הן מתעופפות בשטחים פתוחים, פעמים רבות נאכלות בידי חיות בר וסותמות את קיבתן, חונקות את מושבות האלמוגים במפרץ אילת וכשהן נשרפות, הן משחררות לאוויר חומרים מזהמים, כך שבינתיים הסביבה משלמת את מחירן של השקיות שאנחנו מקבלים בחינם.

החוק אותו גיבשו טרטמן וחנין מבוסס על מודלים שונים הנהוגים במדינות רבות בעולם - אך בעיקר על מודל המיושם באירלנד משנת 2002. באירלנד צרך הציבור 1.2 מילארד שקיות פלסטיק מדי שנה לפני כניסת החוק לתוקף. עם החלת החוק הוטל על הצרכנים מס של 15 סנט עבור כל שקית במרכול. התוצאה היתה כמעט מיידית: בחצי השנה הראשונה לכניסתו של החוק לתוקף גרפה הממשלה רווחים של 3.5 מיליון אירו שהועברו לקרן לניקיון הסביבה. בתום שנה מיום החלת החוק חלה ירידה של למעלה מ-90 אחוז בכמות השקיות הנצרכות.

המודל האירי מבקש להפחית את צריכת השקיות על ידי פגיעה בכיסו של הצרכן אך קיימים בעולם גם מודלים אחרים, אם כי אף אחד מהם לא נחל עד כה הצלחה רבה. בבנגלדש למשל נאסר בשנת 2002 השימוש בשקיות פלסטיק, לאחר שהתברר שהן אחראיות לסתימת ניקוזי הביוב, שתרמו להצפות קשות בין השנים 1988 ל-1998. אלא שגם שם ובמקומות נוספות כמו הודו וטייוואן, העדר אכיפה מפריע להצלחת המהלך.

למהלך היו גם חסרונות: יצרני מוצרי פלסטיק מתכלים, שהתנגדו לחוק האירי והעדיפו שמוצריהם הידידותיים לסביבה יחליפו את השקיות הרגילות מפוליאתילן, ציינו כי במקביל לכניסת החוק לתוקף, עלו באירלנד שיעורי מכירת השקיות לפחי אשפה ב-400 אחוז. ההסבר היה שהשקיות שנלקחו מהמרכול שימשו את האירים לאיסוף האשפה הביתית, וכשנכנס החוק לתוקף הם העדיפו לרכוש גלילי שקיות לפחים במחיר זול יותר.

1,000 שנה יעברו בטרם תתכלה כל שקית, ועל הדרך היא תספיק לקפד את חייהם של כ-100,000 לווייתנים, ציפורים, כלבי ים וצבים מדי שנה. אבל עוד טרם הושלכה, תהליך ייצורה של כל שקית יניב זיהום אוויר, צריכת אנרגיה מיותרת ופליטת גזי חממה. ועוד לא הזכרנו את העובדה שהניילון, כמו כל חומר פלסטי, הוא תוצר לוואי של נפט. ישנן מדינות רבות בהן אין חקיקה ספציפית לשקיות אלא חוק כללי יותר המטפל בנושא אריזות בכלל. דנמרק למשל הצליחה להפחית את צריכת שקיות הפלסטיק ב- 66% בעזרת חוק כזה.